Asor Watzman
גרסת המקור בעברית למטה
Grappling with the loss of Niot is not easy. Each time I have come to this period in recent years, and especially on the day of the memorial service, I think about the fact that the time we most feel the loss is during the course of the year, as each of us proceeds with his or her life. During each long year we all cope with the loss in different ways. This difference is evident within our nuclear family. But on this day I feel that our feelings unite as we together confront the fact that Niot is not with us. I see this as very important. It is a sort of calibration point that takes place each year, dividing the loss into segments and preventing it from being a single infinite moment. In doing that, it provides some relief for the pain we all feel. The importance of this day for me finds expression in the community that took form around Niot, along with the stories that remain in our memories.
For that reason, I want to share with you some memories I have of Niot. I will do that using a story from the Talmud:
Rabba bar bar Hanna said: When Rabbi Eliezer fell ill, his students came to visit him.
He told them, “There is a fierce wrath in this world.” They all wept, but Rabbi Akiva laughed. They said to him: “Why are you laughing?” He said to them: “And why are you weeping?” They said to him: “Can [we witness] the scroll of the Torah [Rabbi Eliezer] in pain and not weep?” He said to them: “That is why I am crying. So long as I see that my teacher’s wine has not soured, nor his flax smitten, nor his oil putrefied, nor his honey become rancid, I thought, God forbid, that he may have received all his reward in this world [leaving nothing for the next]. But now that I see him lying in pain, I rejoice [knowing that his reward has been saved for the next world].” He [Rabbi Eliezer] said to him, “Akiva, have I neglected anything of the whole Torah?” He replied, “You, my master, have taught us that there is not a just man on the earth who does good but does not sin.”
I encountered this amazing story this past year and saw many connections to Niot and our loss. Rabbi Akiva displays a surprising attitude toward his friends and teacher. His fellow-students see what is in front of them narrowly and react to the pain of the here and now. Rabbi Akiva, for his part, is able to rise up above the here and now, not because he is not sensitive to what is taking place before his eyes, but for precisely the opposite reason. His sensitivity is much more profound, responding to a much larger picture. In this sense, Rabbi Eliezer’s agony is a point of light that produces laughter.
When I first read this story I saw Niot living his life in accordance with Rabbi Akiva’s words. When I tried to understand why I thought that, I realized that my most fundamental perception of Niot is his exceptional ability to display deep sensitivity to what was taking place around him. He had a way of seeing that enabled him to see very clearly who was suffering, but he also had a capacity for rising above the suffering and seeing it in the most optimistic way. This feeling about Niot, which grew within me over my years as his big brother, intensified after he died, when his fellow-soldiers shared their stories about him.
Remembering Niot in this way gives me strength. On the one hand, the loss is incomprehensible. On the other hand, I know that if Niot were here with us, he would discern the suffering we all feel, and at the same time laugh. He would tell us not to linger too long in our pain. We have a duty to look forward, to the future, and to give it the greatest part of our attention.
I live knowing that Niot would want me to focus on life.
ההתמודדות עם האובדן של נאות איננה קלה. כל שנה בשנים האחרונות, כשאני מגיע לתקופה קשה זו, ובמיוחד ליום האזכרה, יוצא לי לחשוב על זה שרוב הזמן בו אנו נושאים את תחושת האובדן הוא מהלך השנה, בה כל אחד חי את חייו שלו או שלה. במשך השנה הארוכה כל אחד גם מתמודד באופן שונה עם האבדן ושונות זו ניכרת אף בתוך משפחתנו המצומצמת. אבל ביום הזה אני מרגיש שכולנו מאחדים רגשות יחד ומתעמתים עם העובדה שנאות איננו במשותף. אני רואה בכך חשיבות רבה. זוהי מעין נקודת איפוס המתרחשת כל שנה, העושה את האובדן מחולק לפרקים ולא ממושך ואינסופי. בכך יש להקל על הכאב שכולנו חשים. חשיבותו של יום זה מבחינתי באה לידי ביטוי בקהילה שנוצרה סביב נאות, ובשיתוף הסיפורים שנשארו לנו בזיכרון.
אם כן, אני אשתף במקצת את הזיכרונות שיש לי על נאות. אעשה זאת דרך הסיפור הבא מהתלמוד:
אמר רבה בר בר חנה: כשחלה ר’ אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להן חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה? אמר להן: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח. אמר לו: עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה? אמר לו: לימדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
נתקלתי בסיפור מדהים זה במהלך השנה ומצאתי מספר רב של קישורים בינו לבין נאות ואובדנו. רבי עקיבא משקף השקפת עולם מפתיעה ביחס לרעיו ולרבו. בעוד רעיו מתבוננים על המציאות באופן צר ומגיבים לכאב של הכאן ועכשיו, רבי עקיבא מצליח להתרומם מאותה מציאות, לא משום שאינו רגיש למתרחש מול עיניו, אלא בדיוק להפך. רגישותו היא פשוט עמוקה יותר. רגישות שמגיבה לתמונה הרבה יותר רחבה. במובן זה גם בייסוריו של רבי אליעזר יש נקודת אור שמביאה לידי שחוק.
כשקראתי סיפור זה לראשונה ראיתי את נאות מתהלך במילותיו של רבי עקיבא. כשניסיתי לחשוב עם עצמי למה, הבנתי שכנראה התודעה המרכזית שיש לגבי נאות היא יכולתו היוצאת דופן לגלות רגישות עמוקה למתרחש סביבו. היתה לו עין כזו שמצליחה להבחין בבירור במי שסובל, אך גם היתה לו היכולת להתרומם מעל הסבל ולראות את הדברים בצורה אופטימית ביותר. תחושה זו שצברתי לגבי נאות לאורך השנים בתור אחיו הגדול, התחזקה אצלי באופן משמעותי לאחר שנפטר כשחבריו לנשק שיתפו אותנו בסיפורים עליו.
לזכור את נאות כך נותן לי חוזק. מצד אחד האובדן איננו נתפש. אך מצד שני אני יודע שאם נאות היה כאן עמנו הוא היה מצליח להבחין בסבל של כולם אך גם להראות לנו פנים שוחקות. הוא היה אומר לנו שאל לנו להתעכב יותר מדי על הכאב שאנו חשים אלא שחובה עלינו להתבונן קדימה, אל העתיד, ולהפנות לו את מירב הקשב שלנו.
אני חי את חיי בתודעה זו. שנאות היה רוצה שאתמקד בחיים.