The Holy City, Wholly Mad

Gershom Gorenberg

My friend Yehudah Mirsky has written a column about one day in Jerusalem that I highly recommend reading. Any further comment would be superfluous.

“The sword without and terror within” (Deuteronomy 32:25)

Nobody who has lived in Jerusalem in recent years needs any educating about the sword from without. A week ago Thursday I discovered the terror within. It coils through Jerusalem’s streets, and us.

Usually I’m not one for rallies. I don’t like to shout, and waving placards isn’t me. But I went to the Shmuel Hanavi neighborhood on the outskirts of Mea She’arim for the counterdemonstration to a large haredi [ultra-Orthodox] demonstration on behalf of the inauguration of several sexually segregated public bus lines. Tzniut (modesty) is a noble and crucial idea, an ethical relation in which I recede in another’s presence and refrain from imposing myself and erasing his or her essential dignity. I have thought for some while that the relentless, in-your-face sexuality of Israeli society and the recent taking of the age-old ideal of tzniut to hitherto undreamed of extremes are two sides of the same coin.

And one of those extremes – sending women to the back of the bus – will be, I fear, just the beginning…

To respect the old-fashioned idea of copyright, I’ll let you read the rest on the Jerusalem Post site, where it originally appeared. Come back to SoJo to comment.

11 thoughts on “The Holy City, Wholly Mad”

  1. I see this whole bus issue as one of respect for (and from) haredim, or a lack thereof. The issue is about letting communities – haredi, Arab, whatever – live the way they want to, within limits, even when that involves government services such as transportation. If you’re worried that haredim will try to force all buses to be gender-segregated, I can understand your concern even if it seems exaggerated. But if your goal is to enlighten the haredim, or to crusade for haredi women’s rights, count me with the haredim and against you. Israel isn’t America, much less 1960s America. The haredim may have spoken better than both they and the counterdemonstrators knew when they called them reformim.

  2. I’m almost more shocked that one of the haredi guys didn’t know who Rav Moshe z”tl was.

  3. The problem with your position, Ploni, is that not all the people using these bus lines are haredim. What if a secular person, or a religious but non-haredi person, wants to take one of these buses? Why should haredi mores be forced upon him or her when using a public good that is paid for by everyone’s taxes? If the haredim want to run their own private, sex-segregated bus lines, I could see the point of your argument – but that’s not what they’re doing.

  4. A) “THE AIR FILLED with menace and fast. Our presence was provocative enough, but the responsum was a flash point, because we moved out of our circle to hand them out and because this seemed to turn us from merely depraved sex-maniacs into dangerous heretics. They were snatched from our hands and torn to pieces, amid shouts of “Heretics!” “Reformim!” “Hypocrites!” and a line from the Talmud: “A Sefer Torah written by a heretic must be burned.” Pushing, shoving, screaming, all very quickly and before long it seemed it would get really ugly.”

    Been there, done that. Try arguing with Hareidim whether or not it is permitted to enter the Har Habayit. As a veteran of over 39 years of Hareidi violence on this issue, I think I can make the next comment –

    b) “When I finally got home, at about 2:30 in the morning, my wife was, luckily for me, awake. I told her something that I had been thinking and scared to say for a long while: that the Jerusalem of my dreams, the Jerusalem where heaven and earth kiss, the Jerusalem of my father’s childhood, is finally dead.”

    Boy, what a weak-hearted pessimist. Look what we Temple Mount activists accomplished with four decades of demos, court cases, education, etc. in the face of the entire Hareidi world except for the past decade when many sections finally accommodated us not because of Halacha but because of politics – the recognition that if previously they supported the government’s position (notably Menachem Porush) to ban entrance and prayer but that was because they felt the government was still strong enough in protecting Judaism’s heritage in general, after Oslo that belief was weakened and more and more sections sought out how to support our pro-TM position.

    If Jerusalem is dead and lost to you, you are lost to Jerusalem.

  5. Gershom, are you able to post the teshuva written by Rav Moshe Feinstein about mixed seating that was reffered to in the article.

  6. In principle, I more or less agree with Mirsky’s position. However, going face-to-face with Haredi demonstrators is a big mistake. A significant number of those who attend these type of demostrations are bored and frustrated people who don’t really learn very much (note the ignorance of who Rav Moshe Feinstein was) and in order to escape their predicament, they are looking for a little “action”, which really isn’t connected with trying to advance the cause they claim they are fighting for. Instead of confronting them, it would seem to be more effective to pressure Egged at least to the point that they don’t introduce segretation to bus lines that don’t go through heavily Haredi parts of town. I do have a certain sympathy for what they want in their own areas, although I agree that it is not necessary, so the point is to get to a “live-and-let-live” situation where no one feels they have their backs to the wall.

  7. The chareidim want gender-segregated-buses? GO for it! Raise your own money, start your own bus lines, provide employment for chareidi guys on the dole, and have a good time. You ride public transportation paid for by public monies, you have to share with the public. Tough. Don’t like the view? Take a taxi.

  8. For Ittay:

    שו”ת אגרות משה חלק אה”ע ב סימן יד

    בענין הליכה בסאבוויי ובבאסעס בשעה שא”א ליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים מצד הדוחק י’ מנ”א תש”כ. מע”כ ידידי מו”ה יעקב שאטטען שליט”א.

    בדבר הליכה בסאבוויי ובבאסעס בזמן שהולכים בני אדם לעבודתם שנמצאים שם אנשים ונשים דחופים זה בזה, שקשה מליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים אם מותר אז ללכת בשעות אלו שם. הנה מצד הנגיעה ודחיפה בנשים אז ליכא שום איסור משום דאין זה דרך תאוה וחבה, וכל איסור נגיעה בעריות הוא אף להרמב”ם שסובר שהוא בלאו דלא תקרבו דאורייתא דוקא דרך תאוה כמפורש בדבריו ריש פכ”א מאי”ב, ומשמע שבלא דרך תאוה ליכא אף איסור מדרבנן שלא הזכיר זה, ומפורש כן בש”ך יו”ד סימן קנ”ז סק”י שהרי כתב הש”ך ראיה ממה שמצינו שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם. ומש”כ הש”ך /יו”ד/ בסימן קצ”ה סק”כ במשמוש הדפק באשתו נדה שכיון דאינו דרך חיבת ביאה שליכא איסור דאורייתא אף להרמב”ם מותר לבעלה רק במקום סכנה ובליכא סכנה אסור לבעלה למשמש הדפק כשהיא נדה אינו מצד איסור קריבה דאיכא בכל העריות אלא מצד דיני התרחקות בין הבעל לאשתו בימי נדותה שאסרו מדרבנן. ומוכרח זה שם גופיה דהרי כתב שם שהמנהג פשוט שרופאים ישראלים ממשמשים הדפק של אשה אפילו אשת איש או נכרית, ואם היה איסור קריבה אף בלא דרך תאוה אף רק מדרבנן היה אסור להם שלא במקום סכנה, ואף שמצינו דברים שאסרו רבנן והתירו במקום חולי אף בלא סכנה כהא /כתובות דף ס’/ דר’ מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת משום דיונק מפרק כלאחר יד הוא שאסור רק מדרבנן ובמקום צערא לא גזרו רבנן ואיירי בליכא סכנה כמפורש שם בתוס’ עיי”ש, וכן מותר אף חולה שאין בו סכנה לאכול בט’ באב משום שבמקום חולי לא גזרו רבנן כדאיתא בש”ע /או”ח/ סימן תקנ”ד סעיף ו’ וכתב הט”ז דהוא אף שברור שאין בו סכנה, ועיין בהגר”א סק”ט שהסכים לזה והביא ראיה ממה שהתירו נעילת הסנדל וסיכה ביו”כ לחולה שאין בו סכנה, מ”מ לא כל איסור דרבנן שוין ויש שאסרו אף לחולה כשליכא סכנה. עיין בר”ן ע”ז דף כ”ז באיסורי אכילה מדרבנן כחמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בחו”ל וגבינה של עכו”ם וסתם יינם וכדומה שאסרו בליכא סכנה, ובשולי עכו”ם התירו לחולה אף שליכא סכנה, והר”ן עצמו מסתפק שמא גם ליהנות באה”נ של דבריהם אסרו בלא סכנה ומי”א הביא דמתרפאין בהנאה אף כדרך הנאתן מאה”נ דרבנן, ופסק כן הרמ”א /יו”ד/ בסימן קנ”ה סעיף ג’ דלרפאות בהנאה מאה”נ דרבנן מותר ולאכול ולשתות אסור עיי”ש ולכן כ”ש שלא היו מתירין איסור דרבנן דקריבה לעריות בשביל להתרפאות בחולה שאין בה סכנה שאיסורי ערוה חמור מאיסורי אכילה לענין רפואה ולכן צריך לומר שבלא דרך תאוה לא אסרו כלל דלא נחשב זה קריבה לגילוי ערוה כלל משום שהנגיעה שלא לתאוה וחבה לא יביא כלל לגילוי ערוה והאיסור נאמר לא תקרבו לגלות ערוה שפירושו כתב הרמב”ם כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה ולא ראו צורך לאסור זה כלל אף מדרבנן.

    ועוד ראיה מעכו”ם שמותר לרופאים ישראלים למשמש בדפק וכל הנגיעות ומיני משמושים כדכתב שם /יו”ד סי’ קצ”ה סק”כ/ הש”ך שהוא רק בשביל הרוחת ממון שלא שייך להתיר איסור אף דרבנן אף אלו שהתירו במקום חולי, והא לא איירי ביש חשש איבה דהא כתב הש”ך דאף ביש שם רופאים אחרים נכרים נוהגין היתר, אלא ודאי שסובר הש”ך שליכא איסור קריבה שלא בדרך תאוה אף לא מדרבנן, ורק באשתו נדה אסור מצד דיני התרחקות. וניחא מה שאיתא בפ”ת /יו”ד סי’ קצ”ה/ סקי”ז בשם ספר מקור חיים שיניח בעלה בגד על הדפק ויהיה מותר למששה, דכיון שהאיסור הוא מצד דיני התרחקות מותר בשינוי הנחת בגד שאיכא היכר.

    והנה בתורת השלמים /יו”ד סי’ קצ”ה/ ס”ק ט”ו דחה דברי הש”ך דלרמב”ם שאסור מדאורייתא כל שנהנה מנגיעתה בקירוב בשר אפשר דאסור למשש לה הדפק דקרוב הדבר לבוא לידי איסור דאורייתא, ומה שרופאים ממשמשים דפק של א”א ונכרית הוא משום דאין לבו גס באשה אחרת עיי”ש, ומשמע שאוסר מצד איסור קריבה דאם מצד התרחקות לא היה מחלק בין שיטת הרמב”ם דאוסר קריבה מדאורייתא ובין שיטת הרמב”ן דהוא רק מדרבנן דהא גם להרמב”ן איכא איסור התרחקות בנדה לבעלה, ולכן שפיר דחה דבריו בסד”ט /יו”ד סי’ קצ”ה/ ס”ק כ”ד וכתב אין בדבריו ממש דרק במה שאסרו משום הרגל דבר וחייבו התרחקות שייך לחלק בין אשתו נדה דלבו גס בה לאשה דעלמא אבל מה שאסור משום קריבות ודאי חמירא א”א מאשתו נדה, וכן הקשה עליו גם בהג”ה מר’ שלמה הכהן במחצית השקל עיי”ש. ואף שרהיטת לשונם משמע שאיסור דרבנן מיהא איכא, פשוט שליכא שום איסור מאותה הראיה עצמה שהרופאים ממשמשים בא”א ובנכרית אף בלא סכנה ואף ביש רופאים אחרים שהם נכרים, ואף מרופאים נכרים הרי יש לאסור מצד האשה הישראלית דבלאו דלא תקרבו וכן אם אסרו מדרבנן הוא אסור להאשה כמו להאיש, אלא ודאי שבלא דרך תאוה ליכא איסור אף לא מדרבנן.

    וכוונת תוה”ש נראה דבא לתרץ שיטת הב”י דלהרמב”ם אוסר למשמש הדפק באשתו נדה משום אביזרא דג”ע ולהרמב”ן מתיר, משום דבאשתו נדה קרוב הדבר שכיון שלבו גס בה שנהנה מנגיעתה כשימשמש לה הדפק, אף שהתחלתו למשש לא היה לשם תאוה והנאה אבל קרוב שיבוא לזה ולכן יעבור בלאו אבל בנשים דעלמא אף שחמורות לענין איסור דלא תקרבו אבל הא הוא שלא לכוונת הנאה וחבה ולא יבוא מזה לידי כוונת הנאה וחבה כיון שלא גס בה לכן מותר גם לכתחלה, אבל לרמב”ן שאף נגיעה לכוונת הנאה וחבה הוא רק דרבנן שרי משום פ”נ. ואולי זהו כוונת הגהת ר’ שלמה הכהן בסופו עיי”ש אבל הוא כתב דאף לתוה”ש הוא רק מדרבנן ואין לאסור במקום סכנה, ולמה שבארתי הוא מדאורייתא לדידיה שבאשתו יש להחשיב גם זה קריבה לג”ע. ונמצא שאף להתוה”ש ליכא לאחרים שום איסור בנגיעה שלא בדרך תאוה וחבה אף לא מדרבנן.

    ונראה דהב”ש סימן כ’ סק”א שהביא מתשובת הרמב”ן דאף שלא בדרך חבה אסור להרמב”ם מדאו’ והוא סובר דאסור מדרבנן ולדבריו הוא מש”כ הב”י /יו”ד סי’ קצ”ה/ לענין משמוש הדפק לבעלה כשהיא נדה עיי”ש, נמי הוא רק לבעלה שסובר כדבארתי בכוונת תוה”ש שמתרץ דברי הב”י, ומוכרח כן מהא דלרופאים אחרים מתיר גם הב”י. ואף שלא משמע כן לשון הב”ש דלא הזכיר שם שאיירי בבעל לאשתו נדה ובש”ע הא איירי בכל עריות, מ”מ מוכרחין לומר דמש”כ וכתב בתשובה אפילו אם אינו עושה דרך חבה עד והש”ך השיג עליו בחנם הוא ענין אחר המסתעף מזה, ולא קאי על עריות דש”ע אלא באשתו נדה וסובר כדבארתי לתוה”ש.

    עכ”פ לדינא בנשים אחרות אף בא”א ונדות ונכריות ליכא איסור שלא בדרך תאוה לכו”ע, ולכן לא שייך לחוש מללכת בסאבוויי ובאסעס בשעת הליכה לעבודה שדחוקים ודחופים אנשים ונשים אף שלא יוכל ליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים, דהנגיעה בלא מתכוין מחמת שא”א לו ליזהר אין זה דרך תאוה וחבה. ובאם הולך שם גם עם אשתו נדה ויהיה באופן שלא יהיה אפשר ליזהר מליגע בה, אף שלא מצוי זה דהא יכולה לעמוד במקום אחר, אבל אם יזדמן כן, תליא לכאורה במחלוקת הש”ך עם הב”י לפי’ תוה”ש והב”ש לפ”מ שבארתי, דלהש”ך אין לאסור כיון שאינו דרך תאוה, ומצד התרחקות נמי לא שייך לאסור, שלא נאסרו אלא דברים שעושין כהרגלם שלא ישכחו שהיא נדה ויעשו כהרגלם גם בתשמיש, וזה ליכא בסאבוויי ובאסעס שאין זה כהרגל הוא עם אשתו אלא כהרגלם עם כל בנ”א. ולהב”י יש לכאורה לאסור דמצד שגס בה קרוב שיהנה מנגיעתו בה אף שתהיה שלא במתכוין. אבל מסתבר שבנגיעה שלא במתכוין אף באשתו לא שייך לחוש שיבוא ליהנות מנגיעה זו, דרק למשש הדפק שבמתכוין נוגע בה אף שהוא לכוונת היתר לידיעתו לרפאותה סובר הב”י שקרוב הדבר שיבוא גם ליהנות מזה. וכ”ש שאין לחוש בנגיעה מחמת דוחק רבוי בנ”א שאין שם המקום לחשוב ליהנות מזה, שלכן אף להב”י אין לחוש אף כשיזדמן כן גם באשתו נדה.

    וכן ליכא איסור מהאי טעמא גם לישב אצל אשה כשליכא מקום אחר דג”כ אין זה דרך תאוה וחבה. ועם אשתו נדה כשצריכין לישב דחוקים יש אולי לאסור להב”י, אבל כיון שרוב האחרונים משמע שסברי כהש”ך, וגם להב”י אין ברור לאיסור דאפשר שאף בישיבה סמוכים אין לחוש לכוונת הנאה לכן אין לאסור.

    אבל אם יודע שהוא יבוא לידי הרהור יש לו למנוע מללכת אז אם אין נחוץ לו, ואם מוכרח לילך אז ג”כ לעבודתו אין לאסור לו אף בכה”ג, ויתחזק להסיח דעתו מהן ולהרהר בדברי תורה כעצת הרמב”ם שם הי”ט וע”ז יוכל לסמוך ולילך לעבודתו. ואם יודע שטבעו רע ויבוא מזה לידי קישוי אבר אסור לו לילך אז גם לעבודתו. אבל ח”ו לאדם להיות כן דבא זה מבטלה כדאיתא בכתובות דף נ”ט על האשה וה”ה על האיש וצריך לעסוק בתורה ובמלאכה ולא יהיה כך.

    ובדבר לעשות מנין מיוחד ביו”ט בבקר שיבואו אגב אז אנשים להתפלל ולהזכיר נשמות וילכו אח”כ לעבודתם ויחללו יו”ט, איני רואה בזה איסור מסייע ידי עוברי עבירה, כי אם לא יהיה מנין נמי לא ימנעו מלילך לעבודתם כמו שלא נמנעו מאיסור החמור דשבת וי”ט, וא”כ אין בזה שום סיוע לעבירה דחלול יו”ט. ידידו, משה פיינשטיין

  9. I find it interesting that the tshuva states that if a person knows they won’t be able to avoid lustful thoughts, they must avoid riding during those hours. There’s a bit of spiritual wisdom for some of these khareydim to generalize: one must bear the responsibility for one’s own failings.

  10. We all have to compromise to participate in society. A committed nudist must wear clothing on any bus — society has rules of modesty. Likewise, if I’m in a haredi sub-section, it is reasonable for me to follow the haredi rules.

    I live in Jerusalem and didn’t know about any of these events until I read about them on this blog. I guess I’m not very connected…

Comments are closed.